במעבר חד - החיים ברילוקיישן - סיון מושקוביץ ואלי ונטורה

עוזבים את הארץ: על גל ההגירה, החברויות והלב שנשאר בישראל

בפרק הזה צללנו אל אחת התופעות המדוברות של השנים האחרונות – גל ההגירה מישראל.מאז 2022, מעל 200,000 ישראלים עזבו את הארץ – נתון שמעלה שאלות לא פשוטות:למה זה קורה דווקא עכשיו? אילו גורמים דוחפים אנשים לעזוב, ומה הם מחפשים במדינות אחרות?
דיברנו גם על הצד האנושי של המעבר – החברויות שנשארות בארץ, איך שומרים על קשר עם מי שאוהבים, ואיך מתמודדים עם תחושת הריחוק.
זה פרק על געגוע, זהות, החלטות גדולות – ועל המקום שבו הלב שלנו באמת נמצא.

הילד מבואנוס איירס שהפך לאבא ישראלי – ועכשיו מתחיל מחדש בספרד - מסע הרילוקיישן של חזי קופמן

חזי נולד בבואנוס איירס, ובגיל 12 שמע מהוריו את אחת ההחלטות ששינו את חייו – הם עוזבים את ארגנטינה ועוברים לישראל.מילד עם חיי חברה עשירים בבית ספר יהודי בעיר של 12 מיליון איש, הוא מצא את עצמו לפתע בנצרת עילית – בלי שפה, בלי חברים, ועם הלם תרבות של ממש.שנתיים לקח לו להרגיש שוב שהוא שייך.
שנים אחר כך, כשהיה כבר אבא לשניים, אשתו נטע הזכירה לו משפט שנחרט בו – “כל שלוש שנים צריך לשנות סביבה, אחרת נהיה משעמם.”הם עזבו את רמת גן, עברו ליישוב קטן בדרום, ושם גילו מחדש את החיים הפשוטים והקהילתיים.כשחזי קיבל הצעה לנהל את השוק הדרום-אמריקאי של חברה בינלאומית – המעגל התחיל להיסגר:הם עברו לבואנוס איירס, לאותה שכונה, לאותו בית ספר שבו הוא למד כילד.
אבל המסע לא הסתיים שם.הקורונה תפסה אותם בביקור בישראל, ביישוב הקטן והשלו שלהם – ואז הגיע 7 באוקטובר, והעולם שוב התהפך.הפעם, הם החליטו לעבור לספרד – בלי תאריך חזרה, מתוך תחושת שליחות ורצון לחיות בעולם פתוח ורגוע יותר.
ביולי 2024 הם נחתו בסנט קוגט עם 10 מזוודות ושתי כלבות.הילדים נקלטו במהירות בבית הספר הישראלי, עד שהגיע הרגע להעביר אותם לבית ספר ציבורי דובר קטלאנית.ושם, כשהוא רואה את ילדיו נכנסים ליום הראשון בכיתה ז’, הוא מבין –הם סוגרים את המעגל שהוא פתח לפני כמעט 30 שנה.

מסע ההתבגרות של אלונה וליאור בין ברצלונה לישראל - רילוקיישן מעיניהן של בנות 16

בפרק מיוחד אירחנו את אלונה וליאור – שתי מתבגרות שעשו רילוקיישן לברצלונה לפני שש שנים, כשהיו רק בנות 10.הן לקחו אותנו חזרה לאותו ערב שבו ההורים הזמינו פיצה וסיפרו: "אנחנו עוברים לברצלונה". אצל אחת ההלם היה גדול, אצל השנייה זה התקבל ברוגע – אבל לשתיהן החיים השתנו מהקצה אל הקצה.
בפרק הן משתפות בכנות על הקשרים החברתיים שהתרחקו, על הקושי והכאב וגם על החוסן והבגרות שהמעבר הזה העניק להן.הן מדברות על הזהות הישראלית והיהודית שהן נושאות בגאווה, על הלימודים בתוכנית הבינלאומית (IB), על החלום לחזור לישראל כדי להתגייס, וגם על איך הן רואות את עצמן בעתיד – משלבות בין חיים בישראל לבין חשיפה לתרבויות אחרות.
זהו פרק נדיר שבו אנחנו שומעים את קולן של מי שבדרך כלל פחות מדברים עליו – הילדים עצמם. איך זה באמת לגדול ברילוקיישן?

המסע של ענבל מעמק יזרעאל לברצלונה - כשהרילוקיישן לא ביוזמתך – ואת בונה ממנו את החיים שאת אוהבת

בשנת 2017, ענבל כבירי גרה בקיבוץ בעמק יזרעאל עם שני ילדים, בן זוג ארגנטינאי, וקריירה מפוארת כעורכת דין פלילית במשרד ראש הממשלה.אבל כשהחיים נהיו עמוסים מדי – היא עצרה. עזבה הכול. הלכה ללמוד צילום. פתחה סטודיו.
ואז בא רילוקיישן.לא יוזמה שלה – אלא אולטימטום מהעבודה של בן זוגה: ברצלונה או פיטורין.והיא? אמרה לא.החיים בקיבוץ היו טובים. השפה זרה. העיר לא אהובה עליה.
אבל אחרי ביקור קצר בעיר, שיחה טובה אחת, והרבה מחשבה – היא שינתה כיוון.תוך שלושה חודשים המשפחה התמקמה בלה פלורסטה, בלב היער ליד סנט קוגט, והתחילה מחדש.
המעבר לא היה קל – במיוחד לילדים.אבל עם הזמן, כששגרה התחילה להיבנות, ענבל הקימה מחדש את הסטודיו לצילום, פתחה בלוג תיעוד טיולים, ובתוך גל של סגרים, קורונה וגעגועים לטבע – נולד אחד ממאגרי ההמלצות הכי מקיפים על טיולים בספרד.
היום היא צלמת, כותבת טורים, מייעצת טיולים אישיים, מנהלת קהילות – וגם ראש שבט הצופים בברצלונה.
זה פרק על שינוי כפוי שהפך להזדמנות.על איך בונים הכל מחדש בלי לדעת את השפה.ועל הקסם שקורה כשאתה מחליט לתעד את הדרך – גם בשביל עצמך וגם בשביל אחרים.לינק לבלוג של ענבל
לינק לקבוצת הפייסבוק 

חזרנו! ומה זה בית בכלל? שיחת קיץ על הפסקה, רילוקיישן ומשמעות

אחרי חודשיים בלי מיקרופון – חזרנו.בפרק הזה אנחנו עוצרים רגע לנשום ולספר: איך עבר עלינו הקיץ, למה לקחנו הפסקה, ואיך זה הרגיש כשהפודקאסט – שהוא בעצמו סוג של בית – לא היה שם.
אבל יותר מהכול, דיברנו על שאלה אחת שמלווה כמעט כל מי שחי בין מדינות:מה זה בכלל בית?האם הוא קשור למקום? לשגרה? לאנשים?ולמה דווקא כשאתה חי רחוק – אתה מתחיל להבין את זה אחרת?
פרק שכולו התבוננות, כנות, שיחה בלי פילטרים – על רילוקיישן, קיץ, חיבורים, ונחיתה מחדש.

"זה רק לשנה" – המשפט ששירי ברוכשטיין הבינה שלא צריך להגיד לילדים ברילוקיישן

כבר מהתיכון היא חלמה לגור בחו"ל.כשטיילו בספרד כזוג צעיר, הם זרקו לאוויר את הרעיון – אולי יום אחד נגור פה.ואז, ביום הולדת 40 שלה, שירי ורני עשו סיור מקדים בברצלונה – וארבעה חודשים אחר כך, עם שלוש בנות וניהול סוכנות ביטוח מרחוק, הם נחתו.
בהתחלה הם אמרו לילדות שזה "רק לשנה".אבל שנה אחר כך, כשהבנות שאלו "מה קורה?" – הם הבינו שטעו.שכשהורים מדברים על מעבר, זה לא רק לוגיסטיקה – זה מסר.וזה חשוב לא פחות מהויזה או האריזות.היום שירי ומשפחתה מסכמים 10 שנים בברצלונה.
בפרק הזה שירי משתפת מהניסיון האישי שלה וגם כמדריכת הורים:איך מדברים עם ילדים על רילוקיישן?מתי מספרים?מה אומרים – ובעיקר איך אומרים את זה?ולמה כדאי לשים תזכורת קבועה ביומן – לשיחת חתך משפחתית פעם בשנה.
זה פרק להורים שרוצים לעבור מדינה – אבל גם רוצים שהילדים יבינו, ירגישו, וישתתפו בבחירה.לינק לאתר של שירי

"אמא, לאן הבאת אותנו?" – הסיפור של ליהי לופז: 3 ילדות, 4 רילוקיישנים, ומסע בין ניירובי, לוס אנג'לס, ברלין וסין

בשבוע הבא היא יוצאת לשליחות הרביעית שלה.אבל זה התחיל לפני 13 שנה, כשנשלחה עם בעלה הדיפלומט לקניה, עם ילדה בת 3 ותינוקת בת חודשיים.בית מוקף שומרים, גדרות חשמליים, מציאות ישראלית בלב אפריקה.משם – ללוס אנג’לס.אחר כך ברלין.ועכשיו – סין.
בפרק הזה ליהי לופז מספרת על איך זה לגדל ילדות בין תרבויות, שפות וזמנים,איך בונים קריירה ניידת בין שליחות לשליחות,ואיך למרות כל התחנות בעולם – דווקא הרגע שבו ישבו יחד בממ״ד ב־7 באוקטובר היה הרגע הכי ישראלי שלה.
זה פרק על חיבור דרך תזוזה, על איך ילדים סופגים שינויים, על הבית שלא תמיד יש לו כתובת קבועה,ועל משפחה אחת שחיה בעולם – אבל לא שוכחת מאיפה היא באה.

כשהראש עוד בארץ והגוף כבר ברילוקיישן – כך נראה השבוע הראשון בחיים החדשים

השבוע הראשון ברילוקיישן הוא כמו קפיצה למים – רק שאתה לא בטוח אם הם חמימים או קפואים.זה שבוע שבו אין שגרה, אין עוגן, אפילו הקפה מרגיש קצת אחר.
בפרק הזה אנחנו מדברים בגובה העיניים על הימים הראשונים במדינה חדשה:איך נראית התחלה אמיתית – לא בזוהר של תמונות אינסטגרם, אלא בכאוס, בהצפה, בבירוקרטיה ובמקום שבו הראש עוד לא הגיע לגוף.
נדבר על מה כן כדאי לעשות בשבוע הראשון (רמז: לא הרבה), מה ממש לא כדאי, איך לעזור לילדים לעבור את זה, ואיך שומרים על עצמך ועל הזוגיות כששום דבר עדיין לא ברור.
פרק למי שבדרך לרילוקיישן, באמצע ההסתגלות, או פשוט רוצה לשמוע את האמת שמאחורי ההתחלה.

שנעמה גילתה את ניו זילנד - מהחווה הקהילתית בנוף הגליל – למסע של חמישה תיקים עד קצה העולם

הכול התחיל ברגע לא מתוכנן: חופשה ביוון, סדרה טלוויזיה ("סיפורה של שפחה"), ותחושת בטן שמסרבת לשתוק.נעמה ובעלה הסתכלו אחד על השנייה והבינו – הם לא רוצים לגדל את הילדים שלהם במדינה שצועדת למקום שלא מרגיש בטוח.
באותה תקופה הם גרו בקהילה שיתופית בנוף הגליל.בלי נכסים, בלי כסף בצד, אבל עם חלום מאוד ברור: לחיות במקום רחוק, שקט, שפוי.מדינה שמקבלת זרים, שמחבקת – לא דוחקת.
אוקטובר 2022. הם מחליטים ללכת על זה.בעלה, מהנדס שמתמחה ברעידות אדמה, מוצא עבודה תוך חודש.הם לוקחים הלוואה של 50 אלף ש"ח מאחותה, אורזים 5 מזוודות ו-5 תיקים, ויוצאים לדרך – מישראל לדובאי, מדובאי לסידני, מסידני לאוקלנד, ואז נסיעה של 6 שעות אל היעד החדש שלהם בניו זילנד.
אבל זה לא רק סיפור על שינוי גיאוגרפי – זה סיפור על איך נראית בחירה.על מערכת חינוך ציבורית שמלמדת מיומנויות במקום ציונים.על איך זה מרגיש לעבור חצי עולם בלי לדעת מה בדיוק מחכה שם – אבל עם ודאות פנימית שזה נכון.
בפרק הזה דיברנו על פחדים, על תקווה, על התחלה מאפס – ועל למה ניו זילנד היא לא בריחה… אלא חזרה הביתה מסוג אחר.

המסע של גיא חרץ לסלוניקי - "אל תשפוט רילוקיישן בשנה הראשונה" – משפט אחד ששינה הכול

כשהיה בן 14, גיא עזב את כרמיאל ועבר עם משפחתו לבולגריה – רילוקיישן שקטף אותו מהמציאות המוכרת וזרק אותו לחיים אחרים.בהתחלה היה קשה. ממש קשה. אבל אז הוא נפתח, פרח, וכנראה שם נולד הזרע למה שיבוא הרבה שנים אחר כך.
הוא ואשתו תמיד ידעו שהם יעשו רילוקיישן, הם רק לא ידעו מתי.הם כבר גרו במזרח, טיילו, חיו חיים קצת מחוץ לקווים.ואז הגיעו הילדים. והקורונה. ומהלך עסקי שהיה אמור לקרות – והתפוצץ בדקה התשעים.
במקום להיאחז במה ש"אמור היה לקרות", הם החליטו לעשות את מה שתמיד רצו.הם בדקו את פורטוגל, את קפריסין, ואז הגיעו לסלוניקי בטיול שהיה כל מה שלא צריך להיות – מזג אוויר גרוע, עומס, תיירים.ובכל זאת, משהו שם הרגיש נכון.
שלושה חודשים אחר כך הם מכרו את הרכב, את הרהיטים, ארזו שבע מזוודות – וטסו.בלי תוכנית ב'. בלי בית שמחכה להם. רק תחושת בטן.
בחודשים הראשונים זה היה קשוח. מאוד.הם הכינו את הילדים, דיברו איתם, הסבירו.אבל הם שכחו להכין את עצמם.ופתאום הגיעו הלחצים, העצבים, הבירוקרטיה. המציאות.
מישהו אמר לו פעם – "אל תשפוט רילוקיישן בשנה הראשונה. לעולם."זה אולי המשפט הכי מדויק ששמע.
וזה הסיפור של גיא – סיפור של משפחה אחת, שמוכנה להתחיל מחדש גם כשהכול מסובך, כי היא זוכרת שלפעמים, רק ככה באמת גדלים.